כַּץ מַמָּשׁ רוֹצֶה לִהְיוֹת בַּלָּשׁ. יֵשׁ לוֹ עֶרְכַּת בַּלָּשִׁים וְהַכּול, וְעַכְשָׁיו, סוֹף־סוֹף – יֵשׁ לוֹ גַּם תַּעֲלוּמָה לִפְתּוֹר! הָאֱגוֹז שֶׁל סְנָאִית נֶעֱלַם. כַּץ פּוֹצֵחַ בַּחֲקִירָה, וְעַד מְהֵרָה מְגַלֶּה שֶׁבַּלָּשׁוּת הִיא קָשָׁה מִכְּפִי שֶׁחָשַׁב.
אוּלַי תּוּכְלוּ לַעֲזוֹר לְכַּץ לִפְתּוֹר אֶת הַתַּעֲלוּמָה?
סֵפֶר מְלֵא חֵן וְתַעֲלוּמוֹת קְטַנּוֹת, שֶׁבְּסוֹפָן מְגַלִּים שֶׁהַחֵלֶק הֲכִי טוֹב בְּבַלָּשׁוּת הוּא לַעֲזוֹר לַחֲבֵרִים.