כְּשֶׁמִּיָּה מָצְאָה יוֹם אֶחָד בֵּית בּוּבּוֹת עָזוּב בְּצַד הַדֶּרֶךְ, הִיא יָדְעָה מִיָּד
שֶׁכָּל מָה שֶׁנָּחוּץ לוֹ זֶה קְצָת צֶבַע וְהַרְבֵּה אַהֲבָה.
וּכְשֶׁהַבַּיִת הָיָה מוּכָן, הוּא הֶעֱנִיק לְמִיָּה בִּתְמוּרָה מַתָּנָה יִקְרַת עֵרֶךְ:
חֲבֵרִים חֲדָשִׁים.
בֵּית הַבּוּבּוֹת שֶׁל מִיָּה הוּא סֵפֶר מַרְחִיב לֵב עַל הַתְחָלוֹת חֲדָשׁוֹת וִיצִירַת חֲבֵרוּיוֹת חֲדָשׁוֹת. הַסִּיפּוּר הַיָּפֶה מַזְכִּיר לָנוּ שֶׁאִם מְשַׁתְּפִים פְּעוּלָּה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת כָּל דָּבָר וְשֶׁאִם רַק נוֹשִׁיט יָד, הָאַחֵר יָכוֹל לִהְיוֹת חָבֵר.
