קַארְל הוּא תּוֹלַעַת אֲדָמָה.
הוּא חוֹפֵר לוֹ בְּשִׂמְחָה בָּאֲדָמָה כָּל הַיּוֹם. עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד עַכְבַּר שָׂדֶה שׁוֹאֵל אוֹתוֹ "לָמָּה?"
קַארְל לֹא יוֹדֵעַ לָמָּה, וְהוּא גַּם לֹא חָשַׁב עַל זֶה אַף פַּעַם. אֲבָל עַכְשָׁיו הוּא חַיָּיב לְגַלּוֹת. אָז הוּא מַפְסִיק לַחְפּוֹר וְיוֹצֵא לְחַפֵּשׂ תְּשׁוּבָה.
בְּמַסָּעוֹ, קַארְל מְגַלֶּה שֶׁהַיְּצוּרִים הַקְּטַנִּים בְּיוֹתֵר יְכוֹלִים לַעֲנוֹת עַל הַשְּׁאֵלוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּיוֹתֵר שֶׁל הַחַיִּים, וְהַפְּעוּלּוֹת שֶׁלָּהֶם יְכוֹלוֹת לָגַעַת בְּכוּלָּנוּ.
סִיפּוּר מָתוֹק עַל הַדֶּרֶךְ לִמְצוֹא אֶת מְקוֹמך בָּעוֹלָם, וְעַל הַחֲשִׁיבוּת הַגְּדוֹלָה שֶׁיְּכוֹלָה לִהְיוֹת גַּם לִדְבָרִים קְטַנִּים מְאוֹד.
